פירוש צוואה מהו ובמה מדובר

אחד הסעיפים המסקרנים ביותר בחוק הירושה הוא סעיף 54, המתייחס לפירוש הצוואה. על פיו "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות". מבחינה מעשית, אפשר להתבונן על ההליך כ"שליפה" של המשמעות המשפטית של הצוואה מזו הלשונית, או לחילופין בהתייחס לסוגיות אחרות. מה שחשוב לא פחות להדגיש הוא שבאופן מעט אירוני, סעיף זה נחשב לאחד ה"טעונים" ואפילו מהווה כשלעצמו מקור ללא מעט פרשנויות. הנה כל מה שחשוב לדעת עליו, כולל מספר תקנות ותקדימים חשובים.

מהות הסעיף

פסק הדין ע"א 239//89, שורש נ' גלילי, פ"ד מו (1) 861, 866 משנת 1992 נחשב לאחד המרכזיים בכל הנוגע לפירוש הצוואה. על פיו קבע בית המשפט העליון מבחן דו שלבי, על פיו הפרשנות של צוואה נתונה צריכה להיעשות. השלב הראשוני הוא בדיקת לשון הצוואה, כאשר רק כאשר היא כוללת תוכן שאינו חד משמעי יש להתבונן על הנסיבות החיצוניות של המקרה. השופט בפסק הדין האמור, אהרון ברק, הביא מספר דוגמאות לצורך הזה ביציאה מההסכם הספציפי אל הנסיבות שמאחוריו:

1. תיקון טעות שהתגלתה בצוואה.

2. השלמת חוסרים שאינם מופיעים בצוואה.

3. מימוש בקירוב.

4. הגשמת אומד דיעה המצווה בתחליף.

על כל פנים, המונח המרכזי שמשמש כיום למימוש צוואה הוא "אומד דעתו" של המצווה. השופט שילה, בפסק דין מרכזי אחר, הגדיר את התרחישים השונים של כך. על פיו, מצב בו ההוראה המופיעה בצוואה היא חד משמעית וברורה צריך להביא לכיום הצוואה ככתבה וכלשונה. סעיף מסוים בצוואה הדורש פירוש צריך להביא לניסיון להבין את כוונתו של המצווה, כפי שהיא משתמעת מנוסח הצוואה – רק לאחר מכן ניתן יהיה לבצע את הסעיף ה"בעייתי". הוראה אשר אינה משתמעת כלל וכלל מהצוואה, כאמור, צריכה להביא לבדיקה של כוונתו של האדם המצווה, תוך התבוננות על הנסיבות החיצוניות של עריכת הצוואה.

תרחיש מרכזי אחר שיש לתת עליו את הדעת הוא זה בו צוואה כוללת בתוכה יותר מפירוש אפשרי אחד, אלא מספר פירושים אשר כל אחד מהם מתקבל על הדעת. ובכן, על פי החוק ה"יבש" בישראל העדיפות תינתן לפירושים המקיימים את הצוואה ולא על פירושים אשר על פיהם הצוואה מתבטלת לה. כאשר לא ניתן להבין מתוכן הצוואה מהי הירושה המצווית ולמי היא אמורה להיות מועברת, אגב, הנטייה של בתי המשפט היא לבטל את הסעיף הרלוונטי בה.

אין גישה אחידה בתחום

לכאורה, דומה כי יש סדר עדיפויות בפירוש צוואה, כפי שהוא הובא מעלה. אלא שכאשר נכנסים לכתלי הערכאות המשפטיות, אפשר להבחין בכך שלכל מקרה בהחלט עשויים להיות חוקים משלו. למעשה, בית המשפט עצמו, בעניינה של פלונית נגד פלונית, הוא שביטא את הסוגיה הזו. במקרה האמור צוין כי בפסיקת בתי המשפט, ובמאמרי מקצועיים של גורמים משפטיים מומחים, עלתה חוסר אחידות ביחס לפירוש הצוואה. ישנם מקרים בהם בוחרים להיצמד למילה הכתובה, ולעומתם אחרים בהם מוחלט לבחון, במקרה ספציפי או אפילו ביחס לסעיף מוגדר, את הנסיבות החיצוניות. מרבית השופטים, כאמור, הולכים בדרך הדו שלבית שתוארה מעלה – מתן עדיפות למילה הכתובה ורק לאחר מכן בחינת הנסיבות החיצוניות – אלא שאין זה מובן מאליו תמיד.

ע"א 1900/96, של איזבל טלמצ'יו כנגד האפוטרופוס הכללי, הצביע על דרך פרשנות אחרת של הסוגיה. השופט במקרה המשפטי האמור, אהרון ברק, הציג את דרך הפרשנות החד שלבית, כלומר, הליך פרשני אשר בא למזג בין הפרשנות הפנימית לזו החיצונית. גישה זו גורסת כי הפרשן עשוי לפנות בצורה חופשית לנסיבות החיצוניות של הצוואה, מבלי שיש אי אילו מגבלות פורמליות על כך. זאת ועוד, הפנייה לנסיבות החיצוניות אפשרית גם כאשר דומה כי לשון הצוואה עצמה ברורה ואינה נתונה לפרשנות.

המטרה: להבין את הרצונות האמיתיים של המצווה, ושלו בלבד

דגש מרכזי שעולה בכל הפסיקות בתחום הוא על כך שהפרשן נדרש להפעיל שיקול דעת פרשנית, אשר מתבסס על האינטואיציה הרציונלית שלו ובהתאמה מלאה למאפייני המקרה הספציפי בו הוא נתקל. נקודת המוצא צריכה להיות שהצוואה צריכה לבטא את הרצונות הספציפיים של האדם המצווה ולא שום דבר אחר. ככזו, צריכה הצוואה להיות ביטוי לאוטונומיה של האדם ולרצון הפרטי שלו לקבוע את אחת הסוגיות המשמעותיות ביותר הנוגעות אליו.

גם כאן ניתן לסבך מעט את התמונה ולהתבונן על המצב הנפוץ של עריכת צוואה הדדית. הרציונל לה פשוט: בני הזוג עורכים הסכם לפיו מוות מוקדם של אחד מהם יביא לכך שהשני יירש את נכסיו, כאשר רק לאחר מכן – במקרה של מוות שלו עצמו, למשל – יועברו הנכסים לידי יורשים פוטנציאליים אחרים. על פי בית המשפט מקרה שכזה מצריך התייחסות מיוחדת מבחינת הפרשנות שלו, כאשר האומדן אינו נעשה בהתאם לדעתו של הגורם המצווה בלבד, כי אם אומד דעתם של שני המצווים (למעשה, ההתבוננות עליהם היא כאל יישות אחת, במקרה הזה)