צוואה משותפת

חשיבות עריכת צוואה, בפרט במשפחות מרובות נכסים או יורשים, ובמיוחד במקום בו מעוניין המוריש לצוות על חלוקת נכסיו בכלל או נכס מסוים בדרך מיוחדת – היא ברורה ומובנת. אולם עם השנים התעוררה בעיה בתחום הורשת נכסים משפחתיים.

נוסח צוואה הדדית, בעלות משותפת ומה שביניהן

כידוע, מחד – מקדש הדין הישראלי את חופש הציווי: זכותו המוחלטת של אדם לצוות מה יעשה (או לא יעשה) ברכושו, לאחר מותו. מאידך, במהלך החיים השגרתי, חלק נכבד מהנכסים אותם אנו רוכשים, הינם נכסים אשר הדין רואה את הבעלות בהם כמשותפת – לנו ולבני/בנות זוגנו.

כיצד נכון לאדם לצוות על חלוקת רכושו אשר חציו מצוי ממילא בבעלות בן הזוג, וחשוב מכך: כיצד יכול אדם להבטיח כי לאחר מותו, ויתרה מכך: לאחר מות בן זוגו, יישאר הרכוש המשפחתי בבעלות בני המשפחה.

מה היה כאן עד שנת 2005?

עד לשנת 2005 לא היה בדין הישראלי פתרון מסודר לבעיה שהזכרנו אלא חלקי בלבד- "יורש אחר יורש" - פתרון אשר לא נתן תשובה מלאה לבעייתיות. הדין קבע (ועדיין קובע) מפורשות את זכות הקניין כזכות חוקתית, עילאית, משמע - יורש רשאי לעשות בנכס שירש כראות עיניו, להעבירו לאחר, להורישו (בצוואה) כראות עיניו וכיו"ב, ולהוציאו מכלל הנכסים המשפחתיים.

הפיתרון המתבקש לבעיה המתוארת לעיל הוא כמובן צוואה הדדית. בצוואה הדדית מתחייבים בני זוג להוריש את הנכסים המשפחתיים זה לזה, ובלבד שלאחר מות שניהם יועברו הנכסים לידי "הדור הבא" של המורישים, בדרך כלל ילדי בני הזוג.

מה קבע עם כך החוק לגבי צוואות הדדיות קודם לשנת 2005? כאמור, עד לתיקון החוק, לא הכיר הדין הישראלי בצוואה הדדית. יתרה מכך: בשל מספר הוראות בחוק, מלכתחילה היו רגליים לטענה כי צוואה זו אינה חוקית כלל, ורבים וטובים אכן טענו כך.

למרות זאת, לא נחפזו בתי המשפט לבטל צוואות הדדיות, ויצקו לקרבן תוכן מסוים, גם אם תוכן זה לא תמיד חפף לרצון המורישים.

בשלב ראשון נקבע, כי אין פסול ב-צוואות הדדיות. הצוואה נקראת צוואה "יחידנית" של כל אחד מהמצווים בנפרד, אולם כל אחד מהמצווים רשאי לשנות צוואתו בכל עת, והוראה המגבילה זכות זו – בטלה.

בשלב שני, עם התקדמות הפרשנות המשפטית לשלב "הפרשנות התכליתית", חל שינוי מהותי בגישה ל-צוואה משותפת.

לראשונה, בפס"ד מלמד נ סלומון, השאיר הנשיא ברק ב"צריך עיון" את שאלת ההסתמכות: הסתמכות בן זוג על הסכמת משנהו להוריש את הרכוש המשפחתי לצאצאיהם בלבד.

בהמשך נחלקו הדעות. בעניין לרנר נ פייר קבע בית המשפט, ברוב דעות, כי בעת פטירת בן הזוג הראשון בטלה הצוואה לטובתו (לטובת יורשיו) ויורשי בן הזוג הנותר יורשים אותו ללא תלות בהוראת הצוואה ה"ישנה".

מאידך, בעניין יעקב זמיר, המשיך בית המשפט את הגישה השמרנית יותר, וקבע כי בן הזוג הנותר רשאי לשנות צוואתו בכל עת.

בהמשך, פרסם הנשיא ברק את ספרו פרשנות הצוואה, וחיווה דעתו כי ב-צוואה משותפת קיים "אינטרס הסתמכות" . כיוון שכך: "ב-צוואה משותפת והדדית יש להתחשב באומד הדעת המשותף של המצווים כולם. מבחינה זו דומה צוואה משותפת והדדית לחוזה יותר משהיא דומה לצוואה".

באשר להתחייבות שלא לבטל את הצוואה, הנוגד את הוראות חוק הירושה, גורס השופט ברק, כי כל עוד המצווים המשותפים בחיים, רשאי כל אחד מהם לבטל צוואתו, אולם חייב להודיע על כך לבן זוגו.

לאחר פטירת אחד המצווים, ועקב העובדה שהם יצרו אינטרס הסתמכות הדדי, הרי שעיקרון תום הלב מונע מהמצווה הנותר בחיים לבטל באופן חד צדדי את צוואתו.

מה קרה כאן לאחר שנת 2005?

כאמור, בשנת 2005 שינה המחוקק את הוראות חוק הירושה והוסיף את הוראת סעיף 8א, לפיה רשאים בני זוג לערוך צוואה הדדית בין בשני מסמכים ובין במסמך אחד.

בשל עקרון ההסתמכות עליו דיבר השופט ברק, הגביל המחוקק מפורשות את היכולת לשנות/לבטל הוראות צוואה הדדית, וקבע כי לא יהא לביטול הצוואה תוקף, אלא אם:

בחייהם של בני הזוג, המצווה המבקש לבטל, חייב למסור למשנהו הודעה בכתב על רצונו – ואז יהיו צוואות שני בני הזוג בטלות.
לאחר מות אחד המצווים – על בן הזוג הנותר המבקש לשנות/לבטל צוואתו, להעביר את חלקו לבן משפחה מקרבה ראשונה של המנוח (מקום בו טרם חולק העיזבון), או להחזיר לעיזבון את כל שקיבל ממנו (מקום בו העיזבון כבר חולק).

השינוי בחוק אף התיר לבני הזוג לקבוע הוראות אחרות, המתירות את ביטול /שינוי הוראות הצוואה ההדדית.

מטבע הדברים ולאור פרק הזמן הקצר מאז התיקון שמשנת 2005 ועד ליום כתיבת מאמר זה, טרם נדרשו בתי המשפט לפרשנות הוראות ס 8א, באשר לצוואות שנכתבו מכוחו (קרי – לאחר שנת 2005).

ימים יגידו האם מנגנון זה, שקבע המחוקק, אכן יצדיק עצמו וייתן את המענה ההולם לצורך בחופש ההורשה מחד, וברצון לשמור על מסת נכסי המשפחה – מאידך 

לתאום פגישת יעוץ משפטי מלא פרטים בטופס
או או התקשר למספר טלפון 03-5222129
ופנייתך תענה באופן מיידי